התלבטתי רבות ביני לבין עצמי לפני שהחלטתי לגעת בנושא רגיש זה. ישנם הורים, אנשי מקצוע לסוגיהם ועוברי אורח כאלו ואחרים שיגידו שכל תינוק מתפתח בקצב שלו ואל לנו להתערב, הרי בסוף כולם ילכו.
האם גם כשהתינוק שלנו גדל ועכשיו הוא כבר ילד בגיל ביה"ס היסודי, אנחנו נותנים לו להתפתח בקצב שלו? תודו שזאת נקודה למחשבה.
ימי הולדת כוללים את המרכיבים הבאים:קהל רב, מוזיקה בעצמה גבוהה והפעלה כלשהי. כמו כן, הילדים מביאים מתנה לאירוע ובאים עם ציפיות מסוימות לגבי מה שהולך להיות. לעומתם, ילד יום ההולדת מביא עמו התרגשות רבה (שהגיעה לשיאה ביום ההולדת אך התחילה כמה ימים לפני, לפעמים אפילו שבוע ויותר) וגם הוא בא עם ציפייה כזאת או אחרת לגבי מה שהולך להיות.
בחוגים אותם אני מעבירה בגנים יש שיעור (בדרך כלל ביום העצמאות ולילדים מגיל שנה) שמוקדש לאלמנטים של מסיבה. אנחנו חוגגים יום הולדת למדינה בדרכים מגוונות שכוללות גם מרכיבים של ימי הולדת. התהליכים בהם אני משתמשת מוכרים לילדים משאר השנה אך לא בקונספט של יום הולדת.
בשיעור הזה יש ילדים שנהנים ומשתפים פעולה ויש ילדים שקשה להם – הם לא מרגישים נוח בסיטואציה ומתקשים קצת למצוא את מקומם. ולא תמיד אלו הילדים השקטים; לפעמים אלו ילדים שמשדרים כלפי חוץ בטחון רב. כמובן שאני מסייעת להם למצוא את מקומם וזה בעצם תפקידכם כהורים.
לימי הולדת מוצלחים מומלץ:
עבור ילד יום ההולדת:
עבור משתתפי יום ההולדת:
דגשים שתקפים גם לילד יום ההולדת וגם למשתתפים:
וזהו , יום הולדת שמח!
https://www.facebook.com/sagitgafrisweethug
אם יש לך ילדים, את יודעת בדיוק מה זה "אופס". אם יש לך ילדים גדולים בחופש הגדול (או בכל זאת אחר…), את לומדת לפחד מה"אופס". למשל:
"אופס… רק רציתי להכין חביתה, והביצה נפלה לי מהיד…"
"אופס… לא ראיתי שיש לי בוץ על הנעליים"…
"אופס… מה, הצבע לא יורד מהבגדים?"
"אופס… אה… אימא… אני יודעת שזו הייתה החולצה האהובה עלייך"…
בשנים האחרונות תפסה בארץ תאוצה מגמת הטיולים המשפחתיים במקומות אקזוטיים ומרוחקים (החל מתאילנד ווייטנאם וכלה בכל מיני ארצות שבקושי שמעתם עליהם כמו אזרבייג'ן ואו זנזיבר). אין ספק שזו חוויה מדהימה, להורים ולילדים, ואלה שעשו את זה טוענים שזה הרבה פחות מפחיד או מסובך ממה שזה נשמע. ההסתייגות היחידה היא שיש המלצה גורפת לא לקחת ילדים מתחת לגיל שנתיים למקומות בהם אין מענה רפואי טוב ומהיר מספיק, כלומר, לאזורים נידחים או לארצות שנחשבות נחשלות. לעומת זאת, באזורים מרכזיים ומערביים מבחינת רמת הרפואה, בדרך כלל יש את כל התנאים לטיול עם תינוקות בכל גיל.
השבוע חגגתי 34 אביבים ולא היה מישהו מאושר יותר ממני. אני מהטיפוסים שאוהבים את יום ההולדת – לא עושה הפקות ענק אבל בהחלט אוהבת שזוכרים ומציינים. ישנם אנשים שלא עושים עניין מימי הולדת ומבחינתם זה עוד יום וישנם אנשים שיום הולדת הוא אירוע מאוד משמעותי מבחינתם – לחלקם הוא משמח ולחלקם הוא עצוב. בקיצור, כל אחד ויום ההולדת שלו.
כמבוגרים יש לנו את היכולת לבחור ולהחליט איזה יום הולדת הוא מבחינת ספל התה שלנו. אך כילדים המבוגרים הם האחראים והם אלה שצריכים לנווט את הספינה בחוכמה.
לעתים המבוגרים שוכחים שיום ההולדת הוא בשביל הילד ושיש לו יש אופי מסוים. ימי ההולדת הפכו לתחרות בין ההורים: למי יש את המפעיל הכי שווה? למי יש "שולחן הורים" מכובד יותר? מי עיצב שולחן ממתקים ואיך? האם העוגה הייתה שלוש קומות או רק אחת? וכו'.
גם נושאי יום ההולדת לא תמיד מותאמים לגיל. היום יש שפע, ושפע מבלבל. ככל שגיל הילדים עולה, גדלה גם המסכנות של ההורים כיוון שהפקת הנושא הופכת ליקרה יותר ויותר. ואז מתחילה תופעה שאני פחות אוהבת ולדעתי היא לא חיובית: מזמינים רק חלק מילדי הכיתה. לדעתי זה מתאים לתיכון אולי לחטיבה אך בטח לא ליסודי. כיף להיות מוזמן אך מה קורה לילד שלא מוזמן? הוא לא מבין את השיקולים מאחורי אי ההזמנה.
ילדיי, שיהיו בריאים, הם בני שמונה וחמש ויצא לי לראות די הרבה ימי הולדת, אך כל פעם נצבט לי הלב. המפעילים מתייחסים לילדים כבובות על חוט ומפעילים אותם ע"י המנגנון של חלוקת הפתעות. יותר מדי פעמים ראיתי ילד שניסה לרקוד יפה בכל כוחו, שילב ידיים ואף מחא כפיים ובכל זאת לא קיבל את ההפתעה המבוקשת. כמה בכי ואכזבה… גם ילדיי עברו זאת ולא פעם. עם הזמן, ככל שהם גדלו, הצלחתי להסביר להם שהם לא צריכים להתאכזב, שייהנו מיום ההולדת ואני אדאג להם להפתעה; לפעמים זה עזר ולפעמים לא.
המשימות אותם מתבקשים הילדים לבצע במהלך יום ההולדת לא תמיד מותאמות לגיל הילדים ואז כאשר הם לא מצליחים מול כולם, החוויה היא לא נעימה בלשון המעטה.
גם ילד יום ההולדת לא תמיד מלקק דבש. לעיתים תפקידו מסתכם בלהיות צופה מהצד. הוא מתבקש לשבת על כס המלכות ומידי פעם נותנים לו לחלק הפתעה כזאת או אחרת. אבל זה יום ההולדת שלו, הוא רוצה להשתתף ולהיות עם חבריו ולא מולם.
ישנם מפעילים שכן רגישים למה שעלול להתרחש ביום ההולדת והם עושים עבודת קודש. מצד שני, ישנם מפעילים אשר חושבים שקל לקנות ילדים – מספיק להשתמש במילים לא יפות ובמשפטים לא תקינים בעברית וזה כבר יעשה את העבודה – מי בכלל צריך תוכן?
ולסיום, הערה לגבי המתנות: מתנה לילדיכם צריכה להראות שחשבתם עליו ושהתאמצתם לבחור – העלות שלה היא לא העניין. אם הילדים שלכם יתרגלו למתנות פרופורציונאליות זה ילווה אותם גם בבגרותם. הם ילמדו מהי מידתיות וזה שיעור מצוין לחיים.
בשבוע הבא אכתוב על יום ההולדת מהזווית ההתפתחותית.
מאחלת לכולכם יום הולדת שמח
https://www.facebook.com/sagitgafrisweethug
איך שהחלטתי ביני לבין עצמי לכתוב על "בעד ונגד" המוצץ, העליתי חיוך על פני. מניסיוני אין נושא אשר "מעורר מחלוקת" כמו הדיון על "בעד ונגד" השימוש במוצץ. יש אמהות שלא יכולות בלעדיו ויש אמהות שמשתמשות בו לעיתים רחוקות אם בכלל.
כאשר אני משוחחת עם אמהות על הנושא לא פעם הדיון הופך לדיון אמוציונאלי בין האמהות המשתתפות. נדמה שיש קשר נסתר בין מידת השימוש במוצץ להיותי אמא טובה.
ילדיי אף פעם לא הסכימו לקחת מוצץ והאמת שלא ניסיתי יותר מידי (הבכור אכל תמ"ל והשנייה ינקה). היו מוצצים בסביבה אך הם שמשו למשחק וכנשכן. אין ספק שהיו רגעים בחיינו המשותפים שמוצץ היה יכול לעזור אבל בסוף הסתדרנו גם בלעדיו, זאת אומרת היה רצוי אך לא הכרחי.
כמלווה התפתחותית למדתי להשלים עם העובדה שרוב האמהות לא יוותרו על המוצץ כיוון שהוא נותן "רשת של בטחון". אך אותן אמהות בהחלט מוכנות לשנות את המינון וללמוד דרכי הרגעה ורגיעה נוספות שיתנו לתינוק שלהן ולהן כלים התפתחותיים גם להמשך הדרך.
ישנם מקרים שאני מעדיפה שההורים ישתמשו במוצץ. לדוגמא: כשתינוק בוכה וצורח ברכב, אין אפשרות לעצור בצד ולהרגיע בשוליים (לא בטיחותי) וגם אסור להוציא את התינוק מהסלקל אפילו לרגע בעת נסיעה (אל תתפתו, תאונות קורות בשניות). עדיף כרגע לייצר שקט ע"י מוזיקה, מתן מוצץ ו/או כל דבר אחר. הורה אשר נמצא במצב לחץ אינו יכול באמת לנהוג.
אז למה לא מוצץ?
1. ישנם הורים אשר הפכו להיות תלויים במוצץ. אם המוצץ הלך לאיבוד ואין אחר בנמצא
ההורים נהיים לחוצים ומייד מחפשים את החנות הקרובה. אם במקרה הם מחוץ לבית,
אף אחד כבר לא נהנה מהבילוי המשפחתי.
2. נוצרת תלות של התינוק במוצץ להירגעות. הוא לומד להירגע ע"י גירוי אוראלי ולא
באמצעות עצמו או הוריו (תלוי בגיל ובשלב ההתפתחותי בו התינוק נמצא).
3. יש תינוקות שמנסים להוציא את המוצץ אך ההורים ו/או הגורם המטפל לא מאפשרים
להם. הם ממשיכים לשים את המוצץ בפי התינוק עד שהוא בלית ברירה מקבל את זה.
4. המוצץ מספק הרגעה ללא כל קשר לסיבת הבכי.
5. הטבע יצר לתינוקות "מוצץ טבעי": האצבעות שלהם. חשוב להדגיש שתינוק שמוצץ
אצבעות לא בהכרח ימצוץ אצבע בהמשך. הכנסת אצבעות לפה היא שלב התפתחותי
חשוב. ההבדל הגדול הוא שכאן התינוק בוחר מתי להכניס את האצבעות ומתי להוציא.
6. בכי של תינוקות הוא שפה. התינוק רוצה לומר לנו משהו, זאת דרכו להסביר לנו מה
הבעיה – כדאי לשמוע אותו!
7. בשביל שהפעוט ידע להפיק צלילים, הברות ובהמשך גם מילים הוא צריך להפיק קול,
להשתמש בפה. תינוקות שרוב היום הם עם מוצץ יכולים להתקשות בכך.
אז למה כן?
לפעמים החיים מזמנים מקרים בהם אנחנו צריכים פתרון יעיל ומהיר. אין לנו בעיה שהפתרון יהיה קצר טווח – זאת מטרתו. לדוגמא: אנחנו במסעדה, סוף -סוף יצאנו מהבית לבלות, נפגשים עם משפחה וחברים. האוכל הגיע והתינוק החליט לבכות. אני זוכרת את ה"הנאה" שלי כאם מאותם רגעים. אם המוצץ מצליח לעזור שיבורך…
אם לא מוצץ אז מה כן? הרבה מתוק!!
מגע תנועה וקול. תינוק שרגיל להירגע על ידי מתוק יידע להרגיע את עצמו בהמשך הדרך. ובתנועה אני לא מתכוונת לנדנוד על הידיים…
לסיום, בחרתם לתת מוצץ? תעשו לי רק שתי טובות:
1. אל תתלו לו את זה על הבגד. באף גיל! לא מדובר באביזר חובה וזה בעיני גם לא הכי בטיחותי.
2. וודאו מידי פעם שהמוצץ לא מתפרק או בלוי. לאחרונה פורסמו מקרים על מוצצים חדשים שהתפרקו.
אני אשמח אם תאמרו לי את דעתכם.
סוף שבוע מקסים
שלכם
שגית
[email protected]
https://www.facebook.com/sagitgafrisweethug
הרבה פעמים הורים פונים אלי מתוסכלים ובצדק. הם טוענים כי לכל אחד כיום יש גישה שונה לגידול תינוקות ועל כן הם אף פעם לא יודעים: האם הם נוהגים נכון או לא?
כהורים אתם צריכים לזכור לסמוך על האינטואיציות שלכם גם אם רק אתמול הפכתם להורים. לאנשים בסביבתכם תמיד יהיה מה לומר ומה לייעץ. לפעמים העצות יהיו מצוינות ולפעמים ממש לא.
כאשר אינכם בטוחים לגבי נושא מסוים וחשים כי עליכם להתייעץ עם גורם כלשהו או לקרוא בספרות, אנא נקטו בצעדים הבאים:
1. התייעצו עם כמה גורמים, קראו כמה ספרים. שמעו מגוון של דעות.
2. בכל תחום יש מגוון רב של עצות ודעות – החל מקניית מכונית ועד בחירת גן לילדיכם. צריך לנקות את "רעשי הרקע" ולהבין קודם כל עם עצמכם: מה הבעיה? מה הצרכים שלכם ושל התינוק? מי לדעתכם יכול לייעץ לכם הכי טוב? וכו'. רק אז לפעול.
3. פסלו את העצות הקיצוניות גם אם הן מבטיחות את התוצאה הרצויה. שיטות אלו בדרך כלל יגרמו לנזק יותר מתועלת בטווח הקצר והארוך.
4. התחברתם לעצה / שיטה כלשהי? מצוין! גם כאן אסור להתייחס לאותה שיטה כאמת הבלעדית. תמיד חשוב להבין מה אתם עושים ומדוע. יש להתאים את השיטה אליכם ולא ההפך.
5. אם לא התחברתם לגורם אליו פניתם – זה לא יעבוד. אם הוא לא נראה לכם ברמה האישית – לא משנה מה הוא יגיד, אתם לא תקשיבו.
6. גם אם אתם סומכים על הגורם המייעץ ועל שיטותיו, אל תיקחו את דבריו כאמת מוחלטת. בכל נקודת זמן כדאי להרגיש חופשי לשאול ולבדוק. התינוק הוא שלכם ולא של אף אחד אחר.
7. בעבודה עם תינוק, בין אם זה ליווי התפתחותי, ייעוץ שינה, פיזיותרפיה וכן הלאה – תינוק בוכה אינו פנוי ללמידה. שיטה שמערבת בכי ככלי למידה, לדעתי אינה יעילה. גם אם נקודתית ייראה כאילו התינוק למד משהו, הביטוי ההתנהגותי יכול להופיע בתחום אחר בו לא הייתה כל בעיה. צריך לרפא את הפצע – לא להניח עליו פלסטר. ישנם מקרים מסוימים בהם בכי יכול לעזור אבל הם בודדים ומקרים חריגים מאוד.
8. אם בחרתם בייעוץ מקצועי, בררו על היועץ, על הכשרתו, ניסיונו וכו'. בקשו גם המלצות והרגישו חופשי לשאול כל שאלה הנראית לכם רלבנטית.
9. פתרונות קסם קיימים רק באגדות.
ולסיום, לא צריך לחכות שמשהו קטן יהפוך לבעיה כדי להתייעץ. לפעמים אנחנו צריכים רק הכוונה קלה כדי לעלות על דרך המלך. כאשר הורים פונים אלי בתחילת דרכם הם צוברים ידע גם להמשך.
ידע זה כוח
סוף שבוע מקסים
שלכם שגית
מי מכם לא מכיר את יובל המבולבל? יש הורים כאלה? בישראל? אחד השירים של יובל שאני מאוד-מאוד אוהבת ומעלה חיוך על פני כמעט באופן בלתי נשלט הוא "משעמם לי",
.
.
השיר מתחיל במילים: "משעמם לי מאוד-מאוד / אני לא יודע מה לעשות ".
בכנות, כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מילדיכם ולא משנה מה גילם? וכמה פעמים פתרתם את הסיטואציה בשבילם ובשבילכם? השאלה היחידה שנותרה היא: האם הפתרון שלכם היה זמני או לא?
להתמודד עם פעוטות וילדים משועממים זה לא פשוט. לפעמים לא משנה מה אנחנו עושים, ישנה תחושה שזה לא מספיק וזאת למרות שיצאנו מגדרנו על מנת לספק את הסחורה המבוקשת.
אני בתור ילדה לא זוכרת שלקחו אותי לכל-כך הרבה הצגות, הפעלות, ג'מבורי, קניונים, לונה פארק או שהיו לי כל כך הרבה משחקים וצעצועים עד שאין מקום בחדר. ולמרות זאת הייתי ילדה מאושרת ולא משועממת. אפילו הטלוויזיה הייתה אביזר נחמד ולא יותר מזה.
אז מה בעצם השתנה? מדוע היום הורים מפחדים מהחופש הגדול, חופשי החגים או סתם שבתות רגילות? סגנון ההורות, זה מה שהשתנה.
פעם תינוק היה מגיע הביתה ביחד עם הוריו והוא זה שהיה משתלב בחיי הבית. היום תינוק מגיע הביתה יחד עם הוריו וכולם ממוקדים בו ורק בו 24 שעות ביממה לאורך כמה שנים טובות. ופתאום הנסיך או הנסיכה שלנו הגיעו לגיל שלוש ומשעמם להם… הם פונים אלינו כפי שהרגלנו אותם לאורך השנים אבל אז הם מקבלים תשובה לא צפויה אשר בנוסח חופשי אומרת "חמוד/ה יקר הגיע הזמן שתעסיק את עצמך". ואז אנחנו מקבלים התנהגות לא צפויה מבכי ועד התפרצויות זעם.
שעמום נכון
1. קודם כל צריך להבין ששעמום זה לא דבר רע בהכרח. לפעמים, מתוך שעמום נוצרים הרעיונות הטובים ביותר.
2. הילדים שלכם לא יידעו להעסיק את עצמם אם לא תתנו להם. הם צריכים לחוות שעמום ולמצוא את דרכם בו. אתם לא הפתרון לשעמום, תתפטרו מתפקידכם כליצן החצר.
3. תוודאו שגם אתם יודעים להתמודד עם שעמום.
4. חוסר עשייה, התכנסות פנימית ושקט הנם הכרחיים להתפתחותנו בדיוק כמו עשייה.
5. מגיל קטן אל תרגילו את הילדים רק לבידור "עוצמתי"… מהו ספר לעומת צפייה בטלוויזיה? מהו גן שעשועים לעומת לונה פארק? מהי ארוחה משפחתית בחיק הטבע לעומת מסעדה?
6. תהיו עם התינוק כאשר הוא צריך אתכם. כאשר הוא משחרר תשחררו גם אתם. תנו לו את דקות השקט שהוא צריך. אותו הכלל תקף לפעוטות וילדים.
7. כשהתינוק מתחיל לשכב על הבטן, לזחול ולחקור צעצועים אל תשימו לו מגוון רב של צעצועים, מספיקים אחד או שניים, אותם אתם יכולים להחליף מידי פעם.
8. ישנם תינוקות ופעוטות שהם כל הזמן בעשייה ולא נחים לרגע – שעמום מכניס אותם לאי שקט. אותם צריך ללמד תרגילי הרפיה והרגעה וכן לאפשר להם להיות בחוסר עשייה ולא לגרות אותם כל הזמן.
סוף שבוע מקסים ורגוע
שלכם שגית
חכמה עממית אומרת שפריווילגיות זה לא משהו שמקבלים אלא משהו שלוקחים. לכאורה, מדובר באימרה שלילית – מה פתאום שאנחנו, כאמהות חד הוריות מסורות ומתמסרות, ניקח לעצמנו פריווילגיות? ובכלל, לאילו פריווילגיות אנחנו זקוקות, ומדוע?
הבה נבחן מקרה ממוצע ושכיח – אימא חד הורית לשלושה ילדים. סופר-וומן זה אנדרסטייטמנט לגביה: היא גם מטפלת בבית ובילדים, גם מפרנסת, גם מחליטה את כל ההחלטות, גם נמצאת בקשר עם כל הרשויות, גם מנהלת את הפיננסים של המשפחה, גם פותחת סתימות בכיור וקודחת בקירות. יחד עם זאת, היא שוללת מעצמה כמעט כל דבר שנחשב "מותרות", מרגישה אשמה על "בזבוז" זמן או כסף שהיא מוציאה על עצמה, ובקיצור, היא בעצם גם ראש הממשלה וכל השרים (כולל האחריות והקושי הנפשי שכרוך במשרות אלה), וגם נהנית מהזכויות והפריווילגיות של עובד ניקיון זוטר המועסק דרך חברת קבלן.
מה התוצאה? שחיקה. רוב האמהות החד הוריות מדווחות על שחיקה גדולה שמביאה למחלות פסיכוסומאטיות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. בדיעבד מסתבר, שאילו אותה אם הייתה משקיעה בעצמה מראש, גם מצב משפחתה היה טוב יותר – מה שלא יגרום לה, עדיין, לפרגן לעצמה יותר מדי דברים, כי היא חונכה להיות אם מסורה ולהסתפק בשאריות מהצלחות של הילדים.
כדי לשבור את מחסומי החינוך הטוב שקיבלנו ולהתחיל לצאת ממעגל השחיקה הנוראית, אפשר להתחיל מתרגיל פשוט:
להתבונן בסרטים ישנים שם מוצג אב המשפחה שחוזר הביתה מיום עבודה מפרך בן שבע שעות. אשתו והילדים רוצים, כמובן, לדבר איתו, אבל קודם כל הוא צריך לנוח! בסופי שבוע, כדי להפיג את העייפות, הוא משחק גולף או יוצא לדוג עם חבריו, ובין לבין זוכה לכביסה נקיה וארוחות טעימות שמתאימות בדיוק למה שהוא אוהב.
נכון שזה נשמע נורא אנוכי? אבל היה בזה סוג של היגיון. מכיוון שהאב היה המפרנס העיקרי או היחיד, ואילו היה מצבו לא טוב, כל המשפחה הייתה קורסת כלכלית. התלות העצומה של כל משק הבית במצבו הפיזי והנפשי השפיר של האב, הביאו לכך שהוא נטל לעצמו – וסביבתו תמכה בו לחלוטין בנושא הזה – פריווילגיות רבות שיאפשרו לו לתפקד בצורה טובה לאורך זמן (ועוד כמה פריווילגיות על הצד, אבל אנחנו עכשיו לא בעניין הפמיניסטי אלא בעניין מניעת השחיקה).
אני לא מציעה להעתיק את הדגם הפטריארכלי, אבל אני בפירוש חושבת שאם נתרגל לחשוב על עצמנו כראש המשפחה והמפרנס העיקרי, שטובת כולם תלויה במצב בריאותו הפיזית והנפשית, שחיקתו ושביעות רצונו הכללית, נתיחס אחרת לעצמנו ונלמד לפרגן לאותו "האב הפטריארך" הפנימי שלנו דברים שיאפשרו לו להמשיך להחזיק בתפקיד.
להלן חמישה רעיונות לפריווילגיות שאת יכולה וצריכה לקחת לעצמך – לפחות אחד או שניים מהם – בזכות ולא בחסד, בשמחה ולא באשמה:
בנוגע לצאצאים, הרי שאפילו ילדים צעירים יחסית, בגילאי 5-6, מסוגלים להבין את ההסבר "אימא נחה כרגע כי היא מאוד מאוד עייפה, עוד עשר דקות אשמח לשמוע איך עבר עליך היום". יש אמהות שפשוט נכנסות למקלחת ברגע של חזרה הביתה, וזה מאפשר להן עשר דקות של שקט, התרעננות ו"החלפת הילוך".
כי מגיע לך!
***
המאמר נכתב בחסות עורך דין גירושין יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
מה שלומכם? איך עבר השבוע?
יום חמישי הוא יום מצוין להפסקת קפה. השבוע עומד להיגמר, סוף השבוע בפתח ואנו משחררים את הלחץ המיותר שהביא עמו השבוע שחלף.
כאשר אנו חווים את ההיריון הראשון אנחנו מדמיינים איך יהיה העולם שלנו ביום שאחרי: אילו הורים נהיה? לעיתים אנו נותנים לדמיונות שלנו דרור לקחת אותנו הרחק-הרחק, לפעמים הרחק מדי.
השאיפה שלנו "להורות מושלמת" יכולה להביא להתמוטטות מיותרת.
אז למה בעצם אנחנו קורסים ?
החוכמה היא להיות מודעים למה אנחנו כן ולמה אנחנו לא. וכמובן להיעזר ולבקש עזרה כשצריך. בקשת עזרה לא מעידה על חולשה אלא על חוזק והבנה של מי אנחנו כבני אדם וכהורים.
וזאת בדיוק הטעות! תחשבו שבן/ת הזוג היה עמכם 24 שעות ביממה וכל כולו היה ממוקד רק בכם והוא או היא היו עושים הכול כדי שלא תחוו תסכול, בכי, סיכונים –
לא הייתם משתגעים?
צריך להתאים את "מידת ההשקעה" והדרך בה אנו בוחרים לגיל התינוק / פעוט. יש לתת לו גם את השקט מאתנו, להיות הוא עם עצמו. אני מבטיחה לכם: הוא לא יאהב אתכם פחות.
אנחנו צריכים לזכור שכאשר תינוק מגיע הביתה כולם עוברים תקופת הסתגלות. אין טעם לריב על שטויות..צריך לזכור שאתם ישנים פחות ורף הסבלנות שלכם פחת. תבחרו את הקרבות שלכם בקפידה.
ולסיום אני אגלה לכם סוד: עוד לא נתקלתי בבית שבו הכלים ברחו מהכיור כי לא שטפו אותם בדיוק בשעה 15:00. עוד לא הייתה כביסה שאמרה, אם לא מקפלים אותי עכשיו אני הולכת לחפש בית אחר. וכמה שהריבים האלה שטותיים הם יכולים להרוס יום שלם. מילת המפתח לשבוע הקרוב היא לשחרר.
Source: Uploaded by user via Lisa on Pinterest
שלכם שגית גפרי / [email protected]