כל הורה בתהליך גירושין יסכים עם האמירה שהדבר החשוב לו ביותר, הוא הגנה על הילדים והפחתה של הפגיעה בהם כתוצאה מהתהליך שעובר על המשפחה. אין ספק שהגירושין מערערים את העולם של הילדים ועלולים לפגוע בהם בטווח קצר וגם בטווח ארוך, אך בהחלט ניתן לצמצם את הפגיעה ואף למנף את הקשיים לחיזוק והעצמה.
מחקרים רבים שנעשו על הילדים במשפחות חד-הוריות, מראים שהורים גרושים שמקפידים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה סביב גידול הילדים ותקשורת פתוחה וזורמת, מסייעים לילדים לעבור את תהליך הגירושין בשלום יחסי – האמת היא שזה כמעט מובן מאליו, אבל גם המחקר תומך בכך. שמירה על יחסים טובים ומחזקים עם שני ההורים – זה הדבר שדרוש לילדים, וזה אפשרי רק אם ההורים מאפשרים זאת, משתפים פעולה ותומכים.
אז איפה, בעצם, הבעיה? התשובה פשוטה מאוד – הבעיה נמצאת ביישום. גם אם עקרונית אתם לגמרי מסכימים עם כל זה, במרבית המקרים, זה פשוט לא הולך, והסיבה לכך היא חוסר היכולת שלנו להשאיר את העבר מאחור.
כולנו גוררים איתנו במהלך השנים מטענים רגשיים וחוויות שליליות שנוצרו מהתנסויות שהיו לנו ומהפרשנות שלנו להתנסויות האלה. אנחנו אפילו לא תמיד מודעים להם – לפעמים מדובר בדברים סמויים שמפעילים אותנו "מתחת לשולחן" ומוציאים מאתנו תגובות לא מכוונות ולא מודעות. הדבר מקשה עלינו לפעול בהווה בצורה שאנחנו תופסים כנכונה. לכן רוב הפסיכולוגים יסכימו שכדי להצליח לשנות משהו, לנהוג בצורה שאתה מאמין בה ולקדם שינוי לטובה בחייך ובחיי משפחתך, חשוב להשאיר את העבר מאחור.
במקרה של זוג גרוש, הכול מסתבך עוד יותר, משום שמדובר בעבר מורכב מאוד.
מצד אחד, לרוב הזוגות הייתה – לפחות בתחילת הקשר – אהבה גדולה והתנסויות טובות, הבנה הדדית וחברות טובה. מצד שני, בתהליך שהוביל לגירושין ובמהלך הגירושין עצמם, בני הזוג צברו מטענים שליליים זה כלפי זה בגודל של מגדלי עזריאלי. כל אחד סוחב על הגב שלו מגדל כזה של כעס, עלבון, כאב, טינה, מרירות, אכזבה ועוד ועוד. עד כמה אנחנו "ניידים" עם "גיבנת" כזו? עד כמה נשכיל לעבור את השינוי ולהפוך להורים טובים שכבר אינם, אבל מצליחים לשתף פעולה? זה, כמובן, קשה עד בלתי אפשרי.
אז איך משאירים את העבר מאחור במצב כזה?
קודם כל, אפשר וצריך לגשת לעניין מצד אחר לגמרי, והוא – אנחנו שותפים עכשיו בפרויקט ענקי – שם הפרויקט: "גידול הילדים שלנו". גם אם היום לא היינו בוחרים זה בזה כשותפים לפרויקט, אנחנו "תקועים" זה עם זה, ובסופו של דבר עלינו לקדם את הפרויקט על הצד הטוב ביותר כי הצלחתו חשובה לנו יותר מכול.
אז מה נעשה?
ראשית, מנסחים מחדש את "צורכי הפרויקט", את רצונות הצדדים ואת ההתחייבויות שלהם, ורואים מה קורה עם זה הלאה, בלי להעלות באף מילה את העבר, נוסח "זה קרה בגללך" ו"אילו לא היית כזה עקשן" וכדומה. העבר לא קיים, השאלה היא רק "מה הלאה".
הסוגייה שעולה הרבה פעמים כשמנסים להתגבר על המשקעים, היא סוגיית האמון. כיצד נוכל, לאחר משבר האמון בינינו, בעקבות הגירושין, לחזור ולשתף פעולה? התשובה היא: לאט לאט. ברגע שהמציאות תהיה חיובית, העניינים יתנהלו, הבעיות ייפתרו, האמון ייבנה מחדש. לא אהבה ואולי גם לא חברות – אבל אמון ברמה של "אני יודעת שדני הוא אבא טוב שעושה כמיטב יכולתו".
אם אתם מנסים ובכל זאת לא מצליחים להגיע למקום הבריא הזה, אולי יש לגשת לעזרה מקצועית של מגשר טוב, עורך דין גירושין, או אולי שכל אחד מכם יקבל יעוץ פסיכולוגי שמכוון למטרה זו: "אני רוצה לשתף פעולה עם בעלי לשעבר בגידול בניי, אבל מה אני אעשה שאני פשוט לא מסוגלת לסבול אותו ולהסתדר איתו אחרי כל מה שעשה לי…"
אני יודעת שקוראים רבים אומרים עכשיו "כל זה נהדר, אבל לא עם האקס הדפוק שלי". וכאן יש לי משהו חשוב לומר. אני חייבת לציין ששחרור הוא תהליך פנימי ואישי. אין לאף אחד שליטה עליו, חוץ מהאדם עצמו. התגובות הפנימיות שלכם או הרגשות שלכם או הפרשנות שלכם לנסיבות, כל זה נמצא, למעשה, בידיכם. לכן המשפט "אני בסדר, זה הוא זה שאי אפשר איתו", צריך להפסיק להיות חלק מהמציאות שלכם.
ככל שתיקחו על עצמכם את האחריות המלאה על מה שאתם מרגישים ועל השקיעה שלכם במה שהיה, כך תשתפר תחושתכם וכך תקבלו יותר העצמה ושליטה על חייכם. אז טפלו בזה, ושיהיה בהצלחה.
***
המאמר נכתב בשיתוף משרדו של עו"ד גירושים יעקב בלס – משרד עורכי דין לענייני משפחה וגירושים.
